שאלה:

יום כיפורים הוא כ-פורים, כלומר כמו חג פורים.

האם זה נכון?

ואם כן, מה הקשר בין יום רציני כל-כך כמו יום כיפור לחג פורים שהוא יום שמח ועליז?

תשובה:

נכון בהחלט! וזה גם ביטוי די מפורסם. מעניין שלא רבים יודעים מהו מקורו, וחשוב מכך, את משמעותו.

נפתח במקורו של הביטוי.

הוא מופיע בדבריו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי1 , שכתב במאמר חסידות העוסק במגילת אסתר2 , כי: "פורים ויום הכיפורים הוא בחינה אחת; יום כיפורים פירושו כמו פורים."

מה הקשר בין יום כיפור לפורים

כדי שנבין את משמעותו של הפתגם, עלינו להבין את משמעותו של החג.

מהו יום כיפור? יום בו מתכפרים כל עוונותינו, יום בו אנו פותחים דף חדש במערכת היחסים בינינו ובין בורא העולם.

כיצד בדיוק זה קורה? אם חטאנו, עווינו ופשענו, מערכת היחסים נהרסה. האם יש איזשהו כפתור סודי שמאפשר לנו לאפס את כל מעשינו הרעים? מה יש בו, ביום זה, עליו ישנה דיעה בגמרא3 שיום הכיפורים מכפר אפילו לאנשים שכלל לא מתחרטים על מעשיהם?!

התשובה נעוצה בקשר עמוק ופנימי שבין היהודי לבורא העולם, שעוצמתו חזקה כל-כך עד שהיא יכולה להתגבר על כל חטא, כל מכשול במערכת היחסים.

ננסח זאת אחרת מעט:

בורא העולם רוצה שנקיים את מצוותיו. כאשר אנו לא מקיימים אותם, או גרוע מכך – עושים דברים אותם הוא ביקש שלא נעשה, עברנו על רצונו. הוא רצה כך, ואנו עשינו אחרת.

הדרך היחידה לכפר על מעשינו היא ליצור חיבור בינינו לבין האלוקים, מעין כביש עוקף-רצון, דרך המתחברת ישירות אליו. ואם יש בינינו קשר עצמי כזה, גם אם נכשלנו ולא קיימנו את רצונו במשך השנה הוא עדיין יסלח לנו.

חישבו על הורים לבן שהתדרדר לסמים ולפשיעה. עד כמה שהם לא יאמרו "לא איכפת לנו ממנו" או "ניתקנו איתו את הקשר", הם תמיד יישארו קרובים אליו, ובלילה, כשאיש לא רואה, הם יבכו על גורלו.

אבל מדוע? הרי הם ביקשו ממנו מאות פעמים לזנוח את דרכו הרעה. הוא לא ציית ועבר על רצונם. האם לא הגיע הזמן לנתק את הקשר?

לפי חישובים שכליים, אכן הגיע הזמן. להורים היו רצונות מסויימים והילד התעלם מהם לחלוטין. אבל קשר בין בן להוריו גובר על החישובים. הוא קשר עצמי ונצחי.

הפתגם "כיפורים כ-פורים" מבטא רעיון זה בשתי דרכים.

א) פורים נקרא על שם הפור, ההגרלה אותה ערך המן. הגרלה אף היא מסמלת פעולה שלא על-פי חישובים שכליים. בהגרלת הלוטו, למשל, אין כל הגיון מדוע אדם מסויים נבחר לזכות במיליוני שקלים בעוד אדם אחר שיעשה שימוש טוב בהרבה, לא זכה בהגרלה. אין סיבה, כי הגרלה היא למעלה מכל סיבה. יום כיפורים אף הוא מבטא את אותו קשר על-שכלי בין בורא העולם ועם ישראל 4.

ב) במגילת אסתר לא מוזכר שמו של בורא העולם. על יום כיפור נאמר5 "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה' תטהרו." תורת החסידות מבארת כי כדי להגיע למצב של כפרה, על האדם להתחבר עם רמה רוחנית נעלית כל-כך שהיא למעלה גם משמותיו של הבורא, אפילו משם ההוויה, השם הנעלה ביותר. שוב, קשר עמוק יותר, קשר נצחי ללא כל סיבה.

מי יתן ואכן נזכה לחוש בקשר זה במשך כל השנה, ולהשתמש בעוצמתו כדי לקיים את רצונו של בורא העולם במלואו.

(מעובד על-פי מאמרו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל על כן קראו לימים האלה פורים תשי"ג)

יום כיפור בעיירה ליובאוויטש. בין המתפללים עמד נכדו של הרבי, ילד קטן שמאוחר יותר התפרסם כאדמו"ר המהר"ש, רבי שמואל מליובאוויטש.

הגיעה העת לומר את הוידוי, "על חטא", ואחד מהחסידים הישישים שהתעייף הניח את מחזורו על כתפי הילד הצעיר.

הילד, שהתפרסם בחריפותו כבר בגיל צעיר, הביט לאחוריו והפטיר:

"את החטא חטאת לבד, אך את ה'על חטא' אתה אומר עליי?"...

שאלה:

השנה, יום הכיפורים חל בשבת. האם יש דינים מיוחדים הקשורים ליום כיפורים שיוצא בשבת?

תשובה:

יום הכיפורים נקרא בשם "שבת שבתון" כך שבין כה וכה רוב דיני יום הכיפורים דומים לשבת.

עם זאת, ביום הכיפורים שחל בשבת ישנם דינים נוספים:

א. בהדלקת הנרות של יום כיפור מזכירים את השבת ואומרים "ברוך אתה א-דני א-להינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, וצונו להדליק נר של שבת ושל יום הכפורים" (לאחר מכן אומרים את ברכת שהחיינו)

ב. במהלך תפילות הצום ובשל שמחת השבת, לא אומרים את התפילה 'אבינו מלכנו'. רק בתפילת הנעילה אומרים אותה.

ג. בנוסף, במהלך כל התפילות ישנם תפילות מיוחדות הנאמרות לכבוד יום השבת.

צום קל!

הגמרא במסכת עבודה זרה (דף יז) מספרת על רבי אלעזר בן דורדיא, שהיה בראשית דרכו חוטא בעוונות כבדים וחמורים. פעם אחת הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו... אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו... אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו... אמר אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו, יצאה בת קול ואמרה : רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.

הגמרא מספרת עוד כי למשמע הבת קול שיצאה מהשמים, המצביעה על האפשרות להשתנות בשעה קלה התרגש רבי (יהודה הנשיא), הוא רבנו הקדוש, עד כדי דמעות ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת.

בעולם שלנו, היותר הוא פחות והפחות הוא יותר.

מבחינה כמותית, כדור הארץ הוא רק כתם קטן ביקום העצום; אך למעשה, זהו המוקד של בריאת העולם. על כדור הארץ עצמו המסה העיקרית שלו מורכבת מחומר דומים, ורק חלק מזערי מורכב מיצורים חיים. עולם הצומח גדול יותר מבעלי החיים, ובעלי החיים רבים מבני אדם. בגופו של בן נאדם עצמו, הראש, בו שוכנות יכולותיו המתוחכמות של האדם, קטן יותר מן הגוף או הגפיים. בקצרה, ככל שהכמות גדולה יותר, האיכות קטנה יותר.

הדבר נכון גם לגבי המשאב היקר לנו ביותר: הזמן. זמן איכות – זמן המנוצל בצורה הטובה ביותר והמספקת ביותר – מורכב מפרק זמן כמותי קטן ביותר. כמה דקות ביום אנו מנצלים לדברים משמעותיים באמת? רוב שעותינו מבוזבזות בעבודה לצורך פרנסה, שינה, אכילה וביצוע של המון מחויבויות חברתיות ואחרות, שהם עיסוקים בעלי ערך כשלעצמם אך משניים למטרת חיינו.

המבנה המיוחד של הזמן, כפי שתוכנן על ידי הבורא, תואם את המודל של "פחות זה יותר". ישנם שישה ימי חולין של עבודה המובילים ליום אחד של רוגע ורוחניות. יום כיפור – שבת שבתון, שעשרים ושש שעותיו מביאים אותנו לגעת בעצמי העמוק והיסודי ביותר שלנו – תופס פחות מ- 0.3 אחוז מן השנה. כל מה שאנו עושים לוקח זמן, אך ככל שגדלה האיכות של מאמצנו בפעולה מסוימת, כך יפחת הזמן הכמותי הדרוש לפעולה זו.

המעשה המסוגל ביותר מבין מעשי בני האדם הוא התשובה – היכולת לתקן ולזכך את חטאי העבר על ידי חזרה אל ליבת עצמנו נטולת הזמן והקדושה, שמעולם לא הוכתמה בחטא מלכתחילה. והתשובה היא המעשה שלוקח הכי פחות זמן: מהות התשובה הוא פיתול בודד של העצמי, הבזק בודד של חרטה והחלטה נחושה. "יש קונה עולמו בכמה שנים", אומרת הגמרא, על ידי בנייה של לבנה אחר לבנה באמצעים הקונבנציונליים להשגת מטרות. אך "יש קונה עולמו בשעה אחת" – ברגע בודד, נטול זמן, המעצב את העתיד ומגדיר מחדש את העבר.

מי שהגיע לבית הכנסת הכפרי בערב יום כיפור בשעה מוקדמת, לא יכול היה שלא להבחין באיש הישן בפינה. בגדיו המלוכלכים וריח האלכוהול החזק הנודף ממנו הסבירו היטב מדוע הוא ישן שינה עמוקה כל-כך. יהודי שתוי בערב החג? כמה מן הנאספים הציעו לסלק אותו מבית הכנסת.

תוך זמן קצר בית-הכנסת היה גדוש במתפללים שהסתירו את השיכור. כשהשמש שקעה השתררה דממה על הקהל. הרבי נכנס וניגש למקומו הקבוע ליד הקיר המזרחי. לאות שקיבל מן הרבי, נפתח ארון הקודש והגבאי החל להוציא את ספרי התורה כהכנה ל"כל נדרי".

בדיוק ברגע זה בחר השיכור להתעורר משנתו העמוקה. הוא טיפס במדרגות המוליכות אל בימת הקריאה, חבט על השולחן והכריז "אתה הראית לדעת"! ככל הנראה, בית הכנסת הגדוש וספרי התורה שנישאו אל מחוץ לארון הזכירו לו לשיכור את תחילת ההקפות בשמחת תורה! השיכור התבלבל בין הרגע הרציני ביותר ובין האירוע השמח ביותר.

הקהל חש שנחצה כאן גבול אדום וביקש לסלק את האיש מן החדר, אולם אז פנה הרבי לאחוז ואמר: "הניחו לו, מבחינתו כבר הגיע הזמן לערוך את ההקפות. הוא כבר הגיע לדרגה זו".

בערב הבא, כאשר הרבי ישב עם חסידיו לשבור את הצום בסעודה חגיגית, הוא סיפר להם את סיפורו של רבי שמואל, השיכור של "כל נדרי".

בבוקר ערב יום הכיפורים, שמע רבי שמואל על יהודי שהושלך לכלא עם משפחתו בשל אי-יכולתו לשלם את שכר הדירה על הבית ששכר מן האציל המקומי. רבי שמואל הלך אל האציל והתחנן לפניו לשחרר את המשפחה העלובה, אבל האציל לא היה מוכן לשמוע על כך. "עד שאקבל את הסכום כולו, עד לפרוטה האחרונה, היהודי ומשפחתו יישארו מוטלים בכלא המצחין", הוא נשבע. "עכשיו צא מכאן לפני שאשלח בך את הכלבים".

"אני לא יכול להרשות למשפחה יהודית להנמק בכלא ביום כיפור", החליט רבי שמואל ויצא לגייס את הסכום הנדרש כשהוא נחוש להשיג את שחרורם טרם תשקע השמש.

כל היום כולו הוא הלך מדלת לדלת. אנשים תרמו בעין יפה לידיד יהודי הנמצא במצוקה, אך בשעות אחר הצהרים המאוחרות עדיין חסרו לרבי שמואל 300 רובל. היכן ימצא סכום כסף כה גדול בשעה מאוחרת שכזו? הוא חלף ליד בית מרזח וראה שם קבוצה של צעירים בלבוש נאה יושבים ושותים על השולחן שלפניהם הייתה חפיסת קלפים ולידה ערימת שטרות ומטבעות זהב וכסף שכבר הצטברה בשעת משחקם.

בתחילה הוא היסס לפנות אליהם בכלל. מה אפשר לצפות מיהודים שמבלים את ערב יום כיפור בשתייה ובהימורים בבית המרזח? אך משנוכח כי הם תקוותו האחרונה, הוא ניגש אליהם וסיפר על מצוקתה של המשפחה היהודית שהושלכה לכלא.

הצעירים עמדו לשלחו מעל פניהם בידיים ריקות, אך אז צץ במוחו של אחד מהם רעיון חביב: האם לא יהיה נחמד לגרום ליהודי ירא שמים לשתות לשכרה בערב יום כיפור? הוא אותת למלצר והזמין כוס גדולה של וודקה. "אם תשתה את הכוס בלגימה אחת אתן לך 100 רובל", אמר לרבי שמואל.

רבי שמואל העביר מבטו מן הכוס שהונחה לפניו אל ערימת השטרות שהאיש החזיק מתחת לאפו. חוץ מלגימת "לחיים" בשבת ובחתונות, רבי שמואל שתה רק פעמיים בשנה – בפורים ובשמחת תורה, זמנים שבהם כל חסיד מרווה את השמחה הקדושה בכמויות גדולות של משקה מחמם לבב כדי שהגוף ישמח ביחד עם הנשמה. וכמות הוודקה שבכוס – למעשה, היה זה גביע ענקי ולא כוס – הייתה גדולה יותר מן הכמות שהיה שותה בשני האירועים הללו גם יחד. אך המשפחה יושבת בכלא וממתינה... רבי שמואל הרים את הכוס והריק את תוכנה עד תומה.

"בראבו!" קרא האיש ונתן לו את 100 הרובלים. "אבל זה לא מספיק", אמר רבי שמואל שראשו כבר היה סחרחר עליו מן המשקה החריף. "אני צריך עוד 200 רובלים כדי להוציא את המשפחה האומללה מן הכלא!"

"עסקה היא עסקה!" קראו הצעירים העליזים. "מאה רובלים לכל כוס! מלצר! מלא את כוסו של ידידנו!"

לאחר שני ליטרים ומאתיים רובלים נוספים, יצא רבי שמואל מבית המרזח כשהוא מתנודד על רגליו. במוחו האפוף אדי אלכוהול הייתה מחשבה אחת ויחידה. הוא התעלם ממבטיהם של בני הכפר המתרוצצים בהכנות אחרונות ליום החג, מנביחותיהם הרמות של כלביו של האציל, מדמעות השמחה ומדברי התודה של המשפחה שיצאה לחופשי, וחשב אך ורק על הבאת הכסף לאציל ועל מציאת דרכו אל בית הכנסת. שכן הוא ידע, שאם ילך קודם כל לביתו כדי לאכול משהו לפני הצום, לא יצליח להגיע לבית הכנסת לתפילת כל נדרי.

"בראש השנה", כך סיכם הרבי את סיפורו, "הכרזנו על הא-ל כעל מלך היקום כולו. היום צמנו, התפללנו והתחרטנו על מעשינו והשתדלנו לתרגם את מחויבותנו כלפי אלוקים ולהפוך אותה לעבר מזוכך ולעתיד משופר. עכשיו פנינו מועדות לחג הסוכות, בו אנו שמחים על הישגי הימים הנוראים בעזרת המצוות המיוחדות של החג – שמחה שמגיעה לשיאה בהקפות של שמחת תורה. אבל רבי שמואל כבר נמצא שם. אמש, כאשר הוא הכריז על תחילת ההקפות בכל נדרי, לא הייתה זו טעות. עבורנו, יום כיפור רק התחיל. אך עבורו, כבר הגיע שמחת תורה..."

שרון ישבה על הספסל במגרש המשחקים והביטה בבנה. לפתע ילד ששיחק ליד בנה הרים מוט ברזל מהאדמה והחל לנופף בו בצורה מסוכנת. לבה של שרון התכווץ בפחד כשהיא החלה לדמיין כיצד ילד עלול להיפגע ממוט הברזל. המוט היה חד דיו שאפילו מכה חלשה יכלה לגרום לנזק די חמור.

"של מי הילד הזה?" היא קראה לעבר האימהות האחרות שעמדו במגרש המשחקים. "בבקשה אימרו לו להוריד מיד את המוט! זה מסוכן!"

אימו של הילד פנתה אליה ואמרה "זה הילד שלי. אומר לו שזה היה מסוכן כשנחזור הביתה, אם אעיר לו כך, ליד כולם, זה נורא יזיק לביטחון העצמי שלו."

לרגע נעתקו המלים מפיה של שרון. היא לא יכלה להאמין שאישה זו משווה את הסיכון הפוטנציאלי להערכתו העצמית של בנה עם הבטיחות המיידית של הילדים שסביבו. מתוך אי רצון להתווכח, היא קראה לבנה ולקחה אותו הביתה.

גם כמה ימים לאחר מכן היא עדיין הייתה מזועזעת מהמקרה. היא התקשרה לחברתה הטובה יעל, פסיכולוגית ילדים במקצועה. "יעל, משהו לא בסדר איתי? או שבאמת יש כאלו שמגזימים בדאגה לבטחונו העצמי של הילד? האם יתכן שפחדנו להזיק להערכה העצמית של הילד עשויה למנוע מאתנו לפעול בצורה יעילה כהורים?"

יעל צחקה והרגיעה אותה, "שרון, זו לא את. אנשים רבים לומדים על ההורות מן הפסיכולוגיה הפופולרית, והם מקבלים מסר שגוי. כתוצאה מכך, ישנם הורים הפוחדים לפעול כהורים. הם כל כך פוחדים להזיק להערכה העצמית של ילדם, שהם נמנעים מללמד אותו כיצד להתנהג בצורה נאותה".

שיחתה עם יעל הרגיעה אותה, אך האירוע המטריד לא נמחה כליל מתודעתה. בשנים הבאות, בכל פעם ששרון הרגישה אי-נוחות מנקיטת עמדה תקיפה נוכח התנהגותו הבלתי נאותה של ילד מסוים, היא הייתה נזכרת במה שראתה באותו יום במגרש המשחקים. או-אז הייתה מזכירה לעצמה, שדאגתה להערכתו העצמית של הילד שלה לא צריכה למנוע בעדה מלמלא את תפקידה כהורה.

שרון יישמה את העיקרון הזה פעמים רבות. היא השתמשה בו כדי לבסס שעת-השכבה קבועה וברורה בערבים שבתקופת שנת הלימודים; כלל של אי-אכילת ג'ונק פוד לפני הארוחה; ומאוחר יותר, כשילדיה גדלו, ביססה כך את הכלל "אין מסיבות ללא השגחה" וכן את הכלל "לא עולים על טרמפים מחברים שקיבלו רישיון נהיגה בחצי השנה האחרונה".

במשך השנים, ילדיה השונים האשימו אותה בכך שהיא חסרת-לב ובלתי-הוגנת, בכך שהיא נוקשה ולא מתחשבת. בפעמים אלה היא הייתה אומרת לילדה בצורה תקיפה מהו הכלל או העונש במצב המסוים הזה. אם הילד הגיב באמירה שהתנהגותה פירושה שהיא לא אוהבת את ילדיה, היא הייתה עונה, "אני אוהבת אותך, אבל אינני יכולה להרשות לך להתנהג בדרך שמזיקה לך או לאחרים".

אין ספק שאחת ממטרותינו כהורים היא טיפוח ההערכה העצמית של הילד. עם זאת, כפי שממחיש סיפורה של שרון, זוהי בהחלט אינה מטרתה היחידה של מלאכת ההורות, ולא צריך לראותה ככזו. הערכה עצמית בריאה הכרחית כדי לנהל חיים פוריים ומוסריים. אולם, בסופו של דבר, מה שקובע את מי שאנחנו זו ההתנהגות שלנו.

כהורים, מטרתנו העיקרית צריכה להיות לעזור לילדינו לבחור את ההתנהגות הנכונה בכל סיטואציה נתונה. תפקידנו הוא לעזור להם להבחין בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון, בין התנהגות נאותה להתנהגות בלתי נאותה. כדי לעשות זאת בצורה אפקטיבית, עלינו לעזור להם להכיר בהבדל שבין אמת ושקר, ולהבין את הדיכוטומיה שבין דמיון למציאות.

התלמוד מלמדנו שהתנהגויות שטחיות מוטמעות לבסוף לאישיותו של האדם אם חוזרים עליהן לעתים מספיק קרובות. במלים אחרות, אל תדאג אם מתחשק לך או לא, עשה זאת בכל מקרה. הגיוני לצפות שילדינו יתנהגו כיאות אפילו אם לא מתחשק להם לעשות זאת. בסופו של דבר, האופן שבו מרשים להם להתנהג באופן קבוע, יקבע לאיזה כיוון הם יתפתחו ולאיזה מין אדם הם יהפכו.

ילדים נולדים נרקיסיסטיים ומרוכזים בעצמם. בהתחלה הם לא יהיו מוטרדים אם התנהגותם משפיעה על אחרים בצורה שלילית. אך אם נבסס כללים עקביים להתנהגות נאותה כלפי אנשים אחרים, ילדינו יבקעו לבסוף מתוך הגולם ויתגברו על הנטייה להיות מרוכזים בעצמם בלבד.

יתר על כן, שליטה עצמית שכרה בצדה. זהו בסיס אמיתי להערכה עצמית. קיים הבדל גדול בין חזרה חסרת אבחנה על מילים ריקות המנפחות את ההערכה העצמית, כמו "אתה ממש נפלא", לבין מילים הבונות הערכה עצמית אמיתית, המשקפות את החלטותיו החיוביות של הילד. הערכה עצמית אמיתית, כמו דברים רבים אחרים שיש להם ערך בר-קיימא, נרכשת רק באמצעות העבודה הקשה של כיבוש דחפים שליליים והגעה לשליטה עצמית.

צעירותה

הרבנית חנה שניאורסאהן ע"ה, אמו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, נולדה כחנה ינובסקי. אביה הרב מאיר שלמה רבה של העיר ניקולייב ואמה הרבנית רחל העניקו לחנה הצעירה חינוך חסידי שורשי מגיל צעיר. באותם הימים הייתה העיירה ניקולייב משכן לקהילה תוססת של חסידי חב"ד, ושנים לאחר-מכן סיפרו החסידים כי כאשר היה מתקבל מאמר חסידות מליובאוויטש, הייתה חנה הצעירה מעתיקה אותו בכתב יד נאה לתועלת החסידים כולם.

חנה הייתה נערה צעירה ומוכשרת. היא גילתה כשרון מיוחד במוזיקה אותו קיבלה מאביה הרב מאיר שלמה, שאף חיבר כמה ניגונים חבדיי"ם של דביקות הנפש.

נישואין לרבי לוי יצחק

בגיל עשרים נישאה חנה לרב לוי יצחק שניאורסאהן, נכד לאדמו"ר השלישי מליובאוויטש רבי מנחם מענדל ה"צמח צדק". רבי לוי יצחק התפרסם בגיל צעיר כעילוי וכבעל ידיעה בתורת הקבלה, והיה זה האדמו"ר החמישי מליובאוויטש, רבי שלום דובער שניאורסאהן, שיזם את השידוך. הזוג הצעיר נישא בניקולייב בי"ג בסיון תר"ס (1900).

לזוג הצעיר נולדו שלושה בנים: מנחם מענדל הבכור (שהיה לימים לאדמו"ר מליובאוויטש), דובער וישראל אריה ליב.

כרבנית העיר יקטרינוסלב

בשנת 1907, קיבל הרב לוי יצחק הצעה לכהן ברבנות בעיר יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק). הוא קיבל את ההצעה ועבר עם משפחתו לעיר, שם כיהן ברבנות במשך 32 שנה. כרב העיר הוא זכה להערכה רבה מכל התושבים – דתיים ושאינם כאלה, יהודים ולא יהודים כאחד. כל אותה העת עמדה לצידו הרבנית חנה כשהיא מעורבת ופעילה בחיים הקהילתיים. כשאלפי פליטים הגיעו לעיר בזמן מלחמת העולם הראשונה, הייתה זו הרבנית חנה שהקימה ארגון שדאג לספק להם מקום לינה ומזון.

משתתפים בחתונת הבן - מרחוק

חתונת בנם הבכור, הלא הוא רבי מנחם מענדל הרבי מליובאוויטש, נערכה בוורשה שבפולין בשנת תרפ"ט, אך ההורים האהובים לא יכלו להשתתף בה: מסך הברזל היה סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא. למרות הסכנה שהייתה כרוכה בהתכנסויות דתיות באותם הימים, ערכו רבי לוי יצחק והרבנית חנה ביום החתונה מסיבה חגיגית בביתם בה השתתפו מאות. נכבדי העיר העניקו מתנות לזוג הצעיר (שנשלחו אליהם בדואר לאחר-מכן); עשרות מברקים הגיעו לבית הדואר שאיחלו לרב ולרבנית שניאורסאהן רוב נחת ואושר.

"לכתך אחרי... בארץ לא זרועה"

כאשר השלטונות הסובייטים החלו לרדוף את חיי הדת בברית המועצות, נלחם רבי לוי יצחק כארי על שמירת המצוות. מלחמה זו עלתה לו ביוקר: הוא נאסר ונשלח לכפר צ'אילי, כפר נידח ופרימיטיבי בקזחסטן. הרבנית חנה מיהרה להצטרף אליו כדי לדאוג לכל צרכיו. היא אף הפיקה דיו מעשבים כדי לאפשר לבעלה הדגול להעלות את חידושי התורה שלו על כתב. מאוחר יותר היא סיכנה את חייה כשנטלה עמה את כתביו בנדודיה. בסופו של דבר הוברחו כתבים אלו אל מחוץ לברית המועצות והודפסו בסדרת ספרים בשם ליקוטי לוי יצחק.

שנות הגלות והייסורים נתנו את אותתם ברבי לוי יצחק שנפטר בעיר אלמא-אטא בכ"ף באב ה'תש"ד (1944), מרחק אלפי קילומטרים מעירו יקטרינוסלב.

אל מי מנוחות

בעזרת ידידים הצליחה הרבנית לצאת למוסקבה, ומשם להבריח את הגבול לפולין. כך נדדה מעיר לעיר עד שהגיעה לפריז, שם פגש אותה בנה רבי מנחם מענדל לאחר עשרות שנות פרידה. הם הפליגו יחד באוניה והגיעו לחופי ארצות הברית בכ"ח בסיוון תש"ז (1947).

כעת נפתח פרק חדש בחיי הרבנית חנה לצד בנה הגדול. 3 שנים לאחר שהגיעה לניו-יורק, נפטר האדמו"ר הקודם מליובאוויטש ובנה הבכור, רבי מנחם מענדל, מילא את מקומו כמנהיג חסידות חב"ד. הרבנית רוותה נחת כשראתה את המהפכה שחולל בנה בחיים היהודיים בארה"ב ובעולם. אך למרות סדר יומו העמוס היה הרבי מקפיד לבקר את אמו בכל יום ללא יוצא מן הכלל. בניו יורק מצאה הרבנית חנה זמן להעלות על כתב את קורות חייה ברוסיה הסובייטית. קורות חיים אלו מלאים בתלאות אך גדושים בתעצומות רוח ובמסירות נפש; הם נדפסו בספר בשם "אם בישראל".

פטירתה ומורשתה

הרבנית נפטרה בו' בתשרי תשכ"ה (1964), ואלפי חסידים ליוו את ארונה למנוחות. בשנים לאחר-מכן נוסדו מוסדות חינוך רבים לזכרה, ובנות רבות נושאות את השם חנה וממשיכות את מורשתה המפוארת לדורות הבאים.

דברי האמן: אדם מתפלל, לבוש בטלית.