הייתי רק נערה כשהייתי מעורבת בתואנת דרכים קשה, ואני זאת שגרמתי לי. זה היה בגיל 16. דעתי הייתה מוסחת ונסעתי במהירות גבוהה מהמותר. הלילה היה חשוך מאוד. היה גשום, ולא הבחנתי שהרמזור התחלף לאדום. פגעתי במכונית שלפניי כשאני מתהפכת על גוש מתכת ומרסקת אותו. במה שבדיעבד נראה בלתי מציאותי, כאילו זה תסריט שנכתב בצורה מרושלת, יצאתי משם בלי שריטה. אבל הנהג שפגעתי בו לא היה בר מזל כמוני.

עמדתי בצד הדרך מבולבלת. התבוננתי ברחוב המתמלא באורות מהבהבים המשתקפים ברטיבות הכביש. בתי העסק שעל הרחוב התרוקנו מיושביהם שהתאספו לצפות במהומה. נדמה היה לי שהפסולת שמונחת על הכביש כאילו נפלה מהשמים יחד עם הגשם ולא נוצרה ממה שהיה פעם מכונית.

הנהג הנפגע הוצא מרכבו כשהוא בין מיטלטל בין חיים למוות. הוא הוטס משם במסוק לבית חולים שמסוגל לטפל במצבו הקשה. אני לא זוכרת שדיברתי עם המשטרה, על אף שברור לי שדיברתי איתם. אני גם לא זוכרת איך הגעתי הביתה. למעשה, אני לא זוכרת שום דבר מאותו לילה, חוץ משברי המתכת ורסיסי הזכוכית שהיו פזורים על פני הכביש.

כשההלם חלף, מה שמילאה את מקומו הייתה הדאגה לפצוע ותחושת אשמה נוראה. בבוקר, אחרי לילה ללא שניה, עמדתי במטבח והתבוננתי בשעון שעל הכיריים מתקתק. הייתי קפואה. מוחי היה ריק ורק מחשבה אחת ניקרה בו. שהדקה הבאה יכולה להיות הרגע שבו מודיעים לי על מותו של האיש. היה לי קשה לנשום. בוודאי שלא הייתי מסוגלת לאכול או לישון.

חוויתי אימה קיומית בוערת. הכתה בי ההכרה שחיללתי חוק מקודש שהוא מעל ומעבר לחוקים הארציים שלנו. הרגשתי שאני נמצאת במין בועה שהיא מעבר לזמן ומחוץ למקום. באותה תקופה לא היה לי שום קשר עם אלוקים ובכל זאת חשתי דחף פנימי ועמוק לקום ולהתפלל, אבל הכחשתי זאת. רציתי להסתיר, להתעלם, לבטל. שכל מה שקרה ייהפך לכלום שלא היה.

ויותר מכל, רציתי להתחלף אתו. להיות במקום זה שנפגע מהטיפשות שלי. איך יכולתי להיות כל כך רשלנית?! איך שקעתי כה עמוק רק בדאגות הקטנות שלי שיכולתי להתנהג בצורה כל כך פזיזה? באיזו זכות אני רשאית להישאר בחיים אם האיש הזה ימות? איך שאאפשר לעצמי לחוש שמחה או צחוק אם במו ידיי נטלתי מאדם אחר את היכולת להרגיש את אותן רגשות? ואם הוא חי, האם הוא יחלים? האם הוא יבלה את שארית חייו כנכה? לאיזה מין חיים אומללים דנתי אותו להמשך חייו רק משון שלא הייתי אכפתית מספיק?

הרגשתי שזה פשוט לא הוגן. רציתי רק שקט וסירבתי לדבר על שום דבר עם אף אחד. הרגשתי, והייתי, לבד באופן נואש.

הרגש של להיות לבד, להיות מנותקת – וזה משהו אחר לחלוטין מרגש סתמי של בדידות – הוא מקום מסוכן מאוד לאדם. בן אנוש הוא יצור שנועד לפרוח בחברת אחרים, להרגיש אמפתיה, להרגיש חלק ממשהו, ועבורו, להיות מנותק זה עינוי שקט. הניתוק הוא מכה שפוגעת בבסיס של החיים כבן אנוש, בעומק הנשמה, ומקרינה כלפי חוץ. ואני נמשכתי בדיוק למקום המסוכן הזה וחוויתי ניתוק הולך וגובר.

לאשמה יש כוח הרסני אדיר. היא עלולה לגרום לעצב ולהזיק באותה מידה כמו כעס, היא פשוט עושה את זה בשקט. זעם הוא אש, אשמה היא ריקבון. היא עלולה לפורר את האדם מבפנים אם לא ישמע את הדעיכה השקטה שלו ויעצור אותה בכוח. האשמה יכולה להיות גם כוח רב עוצמה לשינוי אבל קשה כל כך למצוא את הדרך להיחלץ ממנה.

הייתי מלאת זעם ומלאת אשמה. ואני חושבת שהאשמה מסוכנת לסביבה לא פחות מהזעם. מתוך סחרחורת של עצב וייאוש הכול נעשה משעמם. באותה קלות שזה גורם להתפוררות של האדם הנגוע, זה מוביל אותו להשתלח באחרים. האשמה מקפלת אותך לתוך עצמך, ממוטטת אותך.

ככל שנקפו השעות וחלף יום שלם ויותר, התחלתי להרגיש את ההתמוטטות הזו. הוריי הגנו עלי מפני חדשות אודות מצבו של האיש. האם הוא חי עכשיו רק באמצעות מכונות? האם מוחו נפגע? האם אי פעם הוא יחזור לעצמו? לא משנה כמה שנים הוא חי, תהיתי כמה שנים לקחתי ממנו. אשמתי בגין רשלנותי הצטרפה לשנאה עצמית. כשהתבוננתי יותר, התייסרתי על שהעזתי לעסוק ב"איך אני אחיה עם זה?" בשעה שחייו של הנהג השני תלויים מנגד. כמה שפלה את צריכה להיות, חשבתי, בשביל לחשוב על עצמך בזמן כזה. שעות ספורות לפני כן חשבתי שאני בלתי מנוצחת ועכשיו עמדתי ללא תנועה, מבועתת, נואשת מלשנות את העבר או לכתוב את העתיד. רוצה רק להתכווץ לכלום. להעלם.

למרות שזכרוני על ציר הזמן המדויק אינו ברור, זמן מה לאחר התאונה – כשגורלו הסופי של הנהג עדיין לא ידוע – שמעתי פתאום מאשתו. היא צלצלה אלי, קולה היה חזק, בלתי מעורער, אך שליו ורגוע. היא שאלה מה שלומי. לא יכולתי לדבר. דיבור יהיה הכרה בקיום שלי. היא המשיכה ודיברה בביטחון מרגיע. היא דרשה ממני, מבלי להרים את הקול, להקשיב ולשמוע אותה. והקול שלה היה נקי מכל שמץ של כעס או טינה.

היא אמרה לי בפשטות ש"לא משנה מה, זה יהיה בסדר". ושאני אהיה בסדר. שהיא ובעלה יודעים שזו הייתה טעות. שהיא מתפללת בשבילי, שהם סולחים לי. לראשונה הרגשתי חוט של חום זוחל בתוך הגוף שלי. האשמה והידיעה שעשיתי עוול גדול עדיין היו שם, אבל הריקבון של האשמה כבר לא איים לכלות אותי. והכי חשוב, תחושת ה"לבד" פתאום נעלמה.

נזכרתי שאני עדיין חלק מהעולם הזה. לא זרקו אותי. הכוח והאמון שלה משכו אותי חזרה למקום בו אוכל להפוך את הרגשות המטורפים שחשתי לדחיפה להפוך לאדם טוב יותר – אדם שמבין מה הם רחמים, חמלה, ערך החיים, יופי הקשרים ההדדיים בין בני האדם. מה שהיה לאישה הזו באותו הרגע הוא הכוח המדהים לסלוח, וזה הכוח שיש לכולנו אם נבחר לממש אותו.

עברו שנים עד שהבנתי היטב את ההשפעה של שיחתי הקצרה עם האישה. הייתי צריך ללמוד הרבה דברים בדרך הקשה, ולאדם כמוני, שעמד משותק מפחד ואשמה, הייתה עוד דרך ארוכה לעשות. ובכל זאת, כשאבא שלי – אדם מורכב שניהלתי איתו מערכת יחסים מאתגרת ברוב הזמן – עמד למות, השתמשתי בשיעור הגדול שקיבלתי ממנה. מה שקרה שנים קודם לכן באותו לילה גשום, ושיחת הטלפון שבאה אחריו, אפשרו לי לבלות עם אבי את ימיו האחרונים בשלום, ללא כעס או טינה. יכולתי לבלות את הזמן האחרון שנשאר לנו יחד בלי שום חרטה. השיעור ש"האישה הסולחת" ובעלה העבירו אותי היה לי מתנה יקרה מפז.

בסופו של דבר הנהג התאושש מפצעיו, אם כי הדרך להחלמה הייתה ארוכה מאוד. אני מקווה שהוא ואשתו חיים חיים מבורכים, ואם הם כבר עזבו את העולם הזה, אני מקווה שהם זכורים שם למעלה בזכות רחמיהם האדירים כלפי. יתכן שבהתחלה, כשהיא עמדה בפני עתיד לא ברור, היא התמלאה בזעם או בשנאה כלפיי. לעולם לא אדע, אבל אני יכולה לומר בוודאות שלא אאשים אותה אם כן. אולם בשלב מסוים היא בחרה לקבל ולסלוח.

אני מודה שאני לא יודעת האם אני הייתי מסוגלת להתמודד עם הסיטואציה כמו שהיא התמודדה איתה. אני מקווה שכן, אם כי אני גם מקווה שזה לעולם לא יבוא לידי מבחן. אבל הדוגמה שלה נשארה איתי, תמיד עומדת מול עיני: להקל על סבל במקום שאתה יכול, להביא רוגע למקום שיש בו אי שקט ולהיאבק במה שמושך אותך למטה כדי שתוכל להשתמש בו כזרז לצמיחה שלך ולצמיחה של אחרים.

לא רק שסלחנות היא דבר יקר ומיוחד, אלא שסלחנות היא חיונית לבריאות הנפשית והרוחנית שלנו. התורה מצווה אותנו "לא תשנא את אחיך בלבבך" – אפילו במקום הפרטי והשקט שלנו. אני יודעת היטב שרגשות כמו טינה, כעס והתמרמרות – כל התחושות המובנות כל כך במקרה בו נגרם לנו עוול על ידי אדם אחר – יכולות בקלות להביא לשנאה כאשר הרגש חבוי בפנים. רוב האנשים עשויים להצדיק את קיומן של רגשות אלה בגלל העוול שנגרם להם. אך המציאות היא שלרגשות האלה יש פוטנציאל לגרום לנו נזק בסופו של דבר. נזק שאנו גורמים לעצמנו שהוא גדול וכואב לא פחות מהפגיעה שנגרמה לנו על ידי האחר.

התורה מלמדת אותנו שאלוקים משלם לאדם מידה כנגד מידה. הוא דן אותנו בהתאם להתנהגות שלנו עצמנו במקרים דומים. את אותם הרחמים שאנו נגלה כלפי האדם שפגע בנו, הוא יגלה כלפינו כשאנחנו נעמוד מולו עם רשימת הטעויות והעבירות שלנו.

הסליחה מאפשרת לנו להתקדם. שחרור מתחושת האשמה זו הזדמנות לצמיחה גדולה. ולהיות זה שסולח, סולח באמת, זה להיות חופשי באמת.

רגשות הם "מידבקים". כשאדם חש רגוע ומאושר, הוא משפר את מצב הרוח של כל הנמצאים סביבו. לעומת זאת, כשאדם כועס או עצבני, הוא גורם לרגשות דומים בקרב הנמצאים סביבו. לפיכך אנו יכולים להבין שכאשר מישהו מדבר אלינו בכעס נגיב אליו בחזרה בכעס. אם אישה מתחילה לצעוק על בעלה, למשל, סביר מאוד שהוא "יידבק" ברוגז שלה ויביע כעס כלפיה. סגנון הכעס שלו עשוי להיות שונה מזה שלה – יתכן שהוא יתכנס לתוך עצמו בשתיקה נרגזת במקום לצעוק. אף על פי כן, סביר מאוד שכעסו משקף למעשה את מצב הרוח שלה.

עם זאת, אנשים מסוגלים, אם הם רוצים בכך, להתגבר על הנטייה הטבעית להידבק במצב הרוח של אדם אחר. דרך חשובה אחת לעשות זאת היא פשוט לרצות בכך, כדי שנוכל ליצור בית שלו ורגוע. "גדול הוא השלום ששמו של הקדוש ברוך הוא נקרא שלום" נאמר (במדבר רבה יא, יח). השגת שלום בית אינו עניין של "מזל", אלא זהו דבר המצריך התמקדות בלתי פוסקת וערנות כנגד כל דבר שעשוי להפריע לשלום הבית. אדם שבאמת ובתמים רוצה בשלום בית, ימצא דרכים לשמור על שלום זה אפילו אם המפריע הוא הבעל או האישה.

לכן, כאשר הבעל או האישה מבטאים כעס, המבקש-שלום יכול ללמוד שלא להידבק ברגש זה. אסטרטגיה מצוינת לכך היא להשיב לזעמו של אדם אחר בעניין כנה ובסקרנות (בתנאי, כמובן, שהזעם לא הפך להתקף אלימות ושהמצב אינו כזה שעל הסובבים לדאוג לבטחונם הפיזי!!). אפשר לומר, למשל, "אתה כל כך כועס! מה מכאיב לך כל כך בבעיה זו?"

זכרו שבני ובנות זוג מתעצבנים בגלל דברים מוזרים – בלגן קטן בפינת החדר, פריט שנשכח מרשימת הקניות, שיחת טלפון שהוחמצה. ככל שהאדם כועס יותר, כך סביר יותר שהעניין עמוק מכפי שהוא נראה על פני השטח. למעשה, ככל שהאדם כועס יותר, כן סביר יותר שהעניין קשור לפצעים ישנים ולטראומות מן הילדות, שכל מיני מקרים קטנים של הזנחה ורשלנות (או לעתים, גם על ידי התנהגות קלוקלת ושגויה מאוד מצד בן/ בת הזוג) מעוררים אותם מחדש. מצד שני, אם מגיבים בצורה מתגוננת רק למסר שעל פני השטח – "איחרתי רק בעשר דקות! תפסיקי לנג'ס לי!" – הדבר רק מחמיר את הסיטואציה וממשיך לכסות על מסרים ורגשות נסתרים אך חשובים מאוד.

לפעמים, השיחות העמוקות יותר על כעס ורוגז צריכות להמתין עד שהרגשות נרגעים. עם זאת, יש לקחת את בן/ בת הזוג מספיק ברצינות כדי לחקור מהם הגורמים לכעס – בין שהדבר נעשה מיד או תוך מספר ימים. זו דרך טובה להגיע להבנה הדדית עמוקה יותר, וכן זו דרך מצוינת למנוע ויכוחים ומחלוקות נוספים. אל תשיבו מלחמה שערה. במקום זאת, מצאו דרך לנסות להבין. אם גישה זו אינה מספיקה כדי לסיים מעגל של מריבות בין בני זוג נשואים, פנו לעזרה מקצועית – זה באמת יכול לעזור!