משנה לשנה גובר הדוחק בהיכלו של רשב"י והמוני בית ישראל מתאחדים סביב דמותו האלוקית. מה פשר צימאון בני-דורנו לאדוננו בר יוחאי?

מאות אלפי היהודים הפוקדים מדי שנה את צִיוּן התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי, מציפים עובדה מרתקת שראוי לתת עליה את הדעת: הקשר העמוק בין דמותו הנשגבה של רשב"י ליהודים בני-דורנו. משנה לשנה גוברים הדוחק והצפיפות בהיכלו של רשב"י, ואם לפני שנים היה יום קדוש זה נחלתם של המעטים שעסקו בתורת הסוד, כיום מתפשט אור יום ההילולא בכל תפוצות ישראל ורבים מסתופפים בהיכלו של בר יוחאי.

הלהט סביב דמותו הנעלית בולט בעיקר בעיסוק ההולך וגובר בתורת הסוד ובפנימיות התורה, תורתו של רשב"י. בעוד שבימים עברו, הוטלו הגבלות נחרצות על לימוד קבלה, כיום, רבבות אלפי ישראל מכל החוגים ומכל העדות מושפעים מדרכה של פנימיות התורה. אם דרך אימוץ נוסח התפילה שעל פי המקובלים, אם באמצעות מנהגי ישראל המיוסדים על אדני הקבלה, ואם על ידי לימוד ספרי פנימיות התורה ותורת החסידות. למען האמת, מדובר ב"נבואה" מוקדמת של רשב"י עצמו. בספר הזוהר (א, צב, ב, ובכמה מקומות) מובא אשר בתקופת עקבתא דמשיחא, גם "רבייא" – קטנים שבישראל, יהגו בתורת הנסתר וירוו בה את צימאונם.

מתחת ללבושים

המוני בית ישראל חשים כי תורת רשב"י, מעניקה תרופה נפלאה לבעיות הייחודיות של דורנו. הניסיונות עימם מתמודדים יהודים בדורנו הינם קשים מנשוא, אך התחושה היא כי "תורתו מגן לנו".

אומרים בשם החידושי הרי"ם מגוּר כי היצר הרע פועל בשיטה מכאיבה: הוא אינו לוקח ליהודי את התפילין ולא מתנגד לדקדוקי מצוות כמו גודל ההדסים בארבעת המינים. היצר פועל לקחת ליהודי את "הפנימיות", את החמימות בקיום מצווה וההתלהבות בדבר ה'. יהודי יכול לקיים תרי"ג מצוות בהידור, אך לעשות זאת בדרך מצוות אנשים מלומדה. עבודת ה' היא חיצונית ושטחית ואינו חש התרוממות-רוח בקיום מצווה. בינו לבין עצמו הוא תוהה, האם יש ערך אמיתי לכל המאמץ שלו? האם הוא נחשב לגבי האין-סוף? אדם יכול לכוון בכל מילה בתפילה, אך לחיות בספק, האם תפילתו מגעת עד כיסא הכבוד ופועלת פעולתה בשמי רום? וכאשר הלב מלא תהיות, היצר נמשך להפיל את האדם לתוך תאוות העולם הזה החומרי.

תורת רשב"י, כפי שהיא מוארת ומבוארת בתורת החסידות, מעניקה טעם ומשמעות בקיום המצוות. היא מלמדת את הפעולה העצומה שמחוללת כל מצווה בעולמות והשינוי הפנימי שהיא מעוררת באדם עצמו. תורת הסוד מעצימה את הערך של כל יהודי, את אור הנשמה הפועם בו ואת הקרבה האישית בינו ובין השכינה. "והנה ה' ניצב עליו ומביט עליו". השמחה וההרגשה בקיום המצוות, הן המטען הפנימי והחיסון היציב כנגד מחלות הדור.

לא להסתפק בשטחיות

כדי שהאור האלוקי יחדור במציאותו של האדם, נדרש ללמוד ולהעמיק היטב. לרצות להבין, להשתדל להבין וללבן היטב את הדברים. היסוד של כל דבר הוא "דעת", להתעמק ולחשוב על הלימוד, וכך העניין האלוקי נעשה מונח בשכל האדם ומתאחד עם מציאותו. לשם כך, צריך להבין את ענייני החסידות על בוריים ולא להסתפק בקריאה שטחית.

"יום שמחתו" של רשב"י הוא קריאה וציווי לכל אחד מאיתנו, כדברי האר"י הקדוש: "בדורותינו אלה, מותר ומצווה לגלות זאת החכמה". עלינו לקבוע עיתים בלימוד פנימיות התורה ובתורת החסידות, עדי נזכה לקיום הייעוד עליו הובטח מורנו הבעש"ט בעלייתו להיכל משיח בגן עדן: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה, אז קאתי מר", בקרוב ממש.

אם נסתכל מקרוב על האותיות של ספר התורה (וכך גם של תפילין ומזוזות), נראה שחלקן מעוטרות במין עיטורים קטנים. עיטורים אלו נקראים "תגים" בארמית, ובעברית: "כתרים". לעיתים הם מכונים גם "זיינים", בשל הדמיון שלהם לאות ז.

למעשה, האותיות של ספר התורה מתחלקות לשלוש קטגוריות: יש אותיות ללא תגים. אותיות המעוטרות בשלושה תגים. ואותיות המעוטרות בתג בודד.

למעט מקרים מיוחדים1, האותיות המעוטרות בשלושה תגים הן האותיות: ג ז ט נ ע צ ש (בתלמוד מובא סימן לזכירת האותיות: "שעטנז גץ")2; האותיות המעוטרות בתג בודד הן האותיות: ב ד ה ח י ק (סימן לזכירת האותיות: "בדק חיה")3; שאר האותיות אינן מעוטרות.

אפילו משה רבינו לא הבין

על משמעות התגים תהה כבר משה רבנו בכבודו ובעצמו! התלמוד4 מספר שמשה רבינו ראה את הקדוש ברוך הוא "יושב וקושר כתרים לאותיות". כשניסה לברר מה המשמעות של כתרים אלו, ענה לו הקדוש ברוך הוא "אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות"

כלומר, בתגי האותיות רמוזים סודות והלכות תורה רבים, ורבי עקיבא, שהיה בעל נשמה גבוהה במיוחד5, התייחד בכך שהצליח לפענח אותם. ולא במקרה: רבי עקיבא היה רבם של שאר התנאים והאמוראים ותורתו היא למעשה התשתית של המשנה וגם התלמוד6.

• ראו גם: האם הרבנים המציאו את התורה שבעל פה??

הסוד של התגים

שפע ההלכות שדרש רבי עקיבא לא ידוע לנו כיום. בתורת הקבלה מופיעים הסברים נקודתיים לחלק מן התגים. אחד מהם, שהמילים 'שטן' 'עז' ו'גץ' רומזות לכוחות טומאה הרסניים ולכן האותיות המרכיבות מילים אלו צריכות להופיע בתורה בליווי התגים שמספקים 'הגנה' רוחנית מפני כוחות הטומאה7.

עם זאת, לרוב, משמעותם של התגים נותרת בגדר תעלומה. רק בגאולה העתידה נלמד על משמעותם המסתורית של התגים, ועל סודות התורה שגנוזים בה8.

התגים שעל האותיות מזכירים לנו אפוא שהתורה רחבה ועמוקה הרבה יותר ממה שאנו לומדים ומבינים. וגם, שיש לנו עוד סיבה טובה לצפות ולעשות למען בוא הגאולה שבה יתגלה לנו סודם...

• ראו גם: למה כותבים ספר תורה עם קולמוס?

מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.

מכתב מאלמנה

בעיצומו של יום הכיפורים בשנת 1973 פרצו צבאות ערב במתקפת פתע על ישראל. הקרבות בכל החזיתות היו קשים מאד, וחללים רבים נפלו בהם. לאחר המלחמה שיגר הרבי מכתבי עידוד לפצועים ולמשפחותיהם של אלה שאיבדו את חייהם בקרבות.

אחת מהם הייתה אלמנה צעירה ששכלה את בעלה בחזית הדרום, והתקשתה להסביר את הטרגדיה לילדיה, היתומים הקטנים.

כך היא כתבה לרבי:

לרב הנכבד מנחם מנדל שניאורסון.

בתקופה הקשה שעברנו, אלוקים היה אתנו והצלחנו לעמוד איתן נגד כל האויבים. ובכל זאת, מאחר שנותרתי אלמנה ללא אבי ילדיי, קשה לי לחנך אותם בצורה המיטבית. קשה לי לעמוד לבדי מול עולם כה גדול, מלא בצרות.

יש לי ילדה בת שבע, וילד בן חמש. לילדים שלי יש גאווה ומורשת יהודית, אבל הם שואלים שאלות. בני שואל אותי: "אימא, כאשר המשיח יבוא המתים יקומו לתחייה ואז גם אבא יחזור. אז למה המשיח לא בא עכשיו?".

בעיניי, לשאלות אלה, שהן כה יסודיות, עשויה להיות השפעה על אמונותיהם ומחשבותיהם של ילדיי.איך אני עונה על השאלות האלה?

אשמח לקבל את עצתו של הרבי.

הרבי השיב לה במכתב רגיש ומרגש:

לעתים קרובות, ילדים יתומים מבולבלים ונבוכים ממחשבות באשר למוות המוקדם של ההורים שלהם. הם עשויים לתהות האם מוות בטרם עת הוא סימן לקיומו של פגם או אפילו עוון בהורה שלהם. ספקולציות כאלו עלולות להוביל את הילדים לפתח רגשות של בושה סביב הזיכרון והמוות של ההורה.

עלייך להסביר לילדים את האמת: יש נשמות טהורות וקדושות, שהקדוש ברוך הוא רוצה שיהיו בשמים, לאחר שסיימו את שליחותן בעולם הזה, ומשם הן ישמרו על כל בני ובנות ישראל החיים בארץ הקודש.

בשמים, הנפטרים מתערבים למען קרוביהם ויקיריהם, ובמיוחד ילדיהם. הם מבקשים מאלוקים שילדיהם יצליחו בלימודיהם ובהתנהלותם. כאשר ילדיהם מתנהגים כהלכה, זהו העונג הגדול ביותר שיש לנשמה – וכך היא ממשיכה להישאר בחיים.

הסבר לילדים

אחד הקשיים הגדולים להתמודדות עם מוות של בן משפחה קרוב היא: איך מסבירים לילדים? איך אפשר לעמוד מול ילד קטן שאיבד את אבא או את אימא, ולהסביר לו שהם לעולם לא יחזרו? מהיכן לוקחים את המילים?

הרבי מעניק לנו כאן תשובה בגישה רגישה ונבונה. ההסבר הזה פשוט ומובן לכל ילד, ועם זאת, מלא אמת ותקווה: מוות בטרם עת עשוי להיות סימן לכך שהאדם שאהבנו הספיק כבר הכול ומילא את ייעודו בעולם באופן מושלם; או שהוא חי עם נשמה טהורה וקדושה כל כך, שאלוקים רצה אותה בגן עדן, קרוב אליו. ובכל מקרה, אבא או אימא לא 'נעלמו'. הם כאן אתנו, אנחנו ממשיכים את קריאתם, את חייהם, וממלאים אותם באושר.

במילים של הרבי מסתתרת תובנה נוספת, מאלפת: "הסבירי להם את האמת". ייתכן כי במילים הספורות הללו הרבי רמז בעדינות לאלמנה השכולה שזה לא סתם ייפוי של המציאות ודרך נוחה להסביר את המוות של האב לילדים, אלא שזו המציאות האמתית, שאם היא עצמה תאמין בה היא תוכל להעביר את המסר הנכון גם לילדים.

השנה הקרובה תהיה שנת השמיטה השמינית בחייו של זאב שטיגליץ.

גם השנה הוא יפסיק את עבודתו החקלאית לחלוטין, מתוך אמונה תמימה שהברכה בעמלו מגיעה בזכות ההקפדה הבלתי מתפשרת על מצוות השמיטה.

ראיון עם זאב שטיגליץ – בעל משק בכפר גדעון, חקלאי מלא אמונה וירא שמים.

זאב שטיגליץ נולד לפני 60 שנה וקצת לאביו יעקב שהיה חקלאי ולאימו ביילא. מגיל קטן ממש הסתובב ברפת, האכיל פרות ותרנגולים וסייע לאביו בעבודת האדמה.

"הורי עלו לארץ מרומניה בשנת 1951. בתקופת השואה, אבי שהיה חסיד ויז'ניץ, תלמידו של רבי ישראל מויז'ניץ, גויס לצבא רומניה. הוא נאלץ לצאת למלחמה ולהותיר מאחוריו את אישתו וארבעת ילדיו הקטנים. לאחר המלחמה, חזר אבא לעירו ונחרד לגלות שכל משפחתו, אישתו וארבעת ילדיו, נרצחו על ידי הנאצים" מספר זאב. "האבידה היתה קשה, אך אבא שלי היה בעל אמונה וכוחות נפש גדולים. הוא התחתן עם אמי ביילא שהיתה רווקה והקים משפחה מחדש. נולדו להם חמישה ילדים. שלושה נולדו ברומניה ושניים נוספים לאחר העליה לארץ. אני הקטן מכולם".

לאחר עלייתם לארץ, הם שוכנו כמה חודשים במעברה בקרית שמונה. אביו של זאב, שהיה חקלאי ברומניה, ביקש לגור במושב, על מנת להמשיך לעסוק בחקלאות. משפחת שטיגליץ החסידית הועברה לבית הלל, שהיה יישוב בעל צביון חילוני לחלוטין. חמש שנים הם גרו ביישוב, ללא בית כנסת או מנין, בצריף עם שני חדרי שינה.

"אבא לא הסכים לוותר על חינוך יהודי אותנטי לילדיו. בדירתנו הקטנה לן גם שוחט שעבד באיזור ובבקרים לימד אותנו תורה. במשך כל ימות השבוע הוא גר אצלינו ובשבתות נסע למשפחתו. חיינו בצפיפות קשה, הכל למען חינוך הילדים שהיה ערך עליון בשביל הורי" מספר זאב בהתרגשות.

בשנת 1957 החליטו ההורים שיש צורך לעבור למושב דתי עם בית כנסת, מקווה וכל מה שמשפחה חרדית זקוקה לו. הם קנו משק בכפר גדעון, יישוב דתי בעמק יזרעאל שמכונה ה"מזוזה של העמק".

מהחיידר ישירות לעבודה

בית משפחת שטיגליץ שכן בפאתי כפר גדעון, במשך חמש שנים לא הצליחו ראשי הכפר לחבר אותו לחשמל. בשנים אלו חיו בני המשפחה בתנאים קשים, בלי מקרר, בלי תנור, בבית שהואר על ידי עששיות. "אני זוכר את האור שנדלק בביתנו ביום בו חוברנו לחשמל, שמחתי כל כך, חשבתי שהמשיח הגיע" נזכר זאב.

במשק שלהם היתה רפת, לול ושדות גדולים. מגיל קטן זאב חזר עם אחיו מהחיידר, הישר לעבודה. לכל אחד היה תפקיד. זאב חלב פרות והאכיל אותם מגיל עשר. לא היה ספק שיגדל להיות חקלאי.

לאחר שחרורו מהצבא, חלו שינויים ברפתות ועל מנת להכניס מכשור מתקדם ויקר, היה צורך להגדיל את הרפת באופן משמעותי. אביו רבי יעקב היה כבר מבוגר וחולה והוחלט שימכרו את הרפת וירכשו במקומה שטחי אדמה לחקלאות. במשך ארבע שנים עבד זאב יחד עם אחיו במשקים שהוריש להם אביהם ואז הם נפרדו. זאב החל לגדל בצל לייצוא, ירקות עליים, פירות ועוד הכל לפי העונה והרווח. כבר ארבעים שנה שהוא עובד כחקלאי באדמות שירש מאביו וגם כמשגיח במפעל 'יכין' בעפולה. זאב מתבדח שהעבודה כמשגיח מספיקה לו רק למימון המתנות לנכדים.

"לעסוק בחקלאות זה לא פשוט. חקלאי מוכרח להיות אדם מלא באמונה. תמיד צצות בעיות לא צפויות, התלות במזג האוויר ובמצב הטבע מוחלטת וישנם סיכונים גדולים בכל גידול" משתף זאב "בחורף האחרון לדוגמא, היתה כמעט בצורת. בניגוד לשכיר שמקבל את משכורתו באופן קבוע, או בעל עסק שמוכר מוצרים ומעניק שירות, החקלאי צריך להתפלל על כל שלב, הוא זורע ומשקיע ולא יודע עם היבול יעלה יפה, זה לא תלוי בו" אומר זאב ומוסיף "על מנת להצליח בתחום הזה אתה חייב להיות מחובר לקב"ה באופן יומיומי. להתפלל על הגידולים, על הקציר שיהיה מוצלח ובזמן ועל השיווק שיחזיר את ההשקעה."

פעם שמינית – שמיטה

זו היא השמיטה השמינית בחייו של זאב שטיגליץ, הוא שומר עליה בלי פשרות ובלי משחקים.

בשנות ה-80, הקפיד הרב יעקב לנדא ז"ל, רבה של בני ברק לרכוש פירות וירקות דווקא מחקלאים שומרי שמיטה. לפני ראש השנה של שנת השמיטה היה זאב שותל וזורע והיבול שצמח נמכר עד פורים. "היו הרבה הלכות והקפדות בזה. אני זוכר שכאשר הייתי קוצר את היבול, היינו מביאים בהמה ומדי פעם הייתי מאכיל אותה, שכן כך מותר לקצור לשם האכלת הבהמה".

כיום הרבנים מעדיפים שלא לרכוש פירות וירקות שגדלו בשנת השמיטה, גם אם נזרעו לפני שנת השמיטה, משום שיש בהם קדושת שביעית והלכותיהם מורכבות.

לפני ראש השנה זורע זאב חיטה וחציר רק על מנת שהאדמה לא תצמיח קוצים, עד לסיום שנת השמיטה הוא לא מתעסק בכלל בשדות ובחממות שלו.

"מה אתה עושה בשנת השמיטה?" שאלתי אותו. ציפיתי לשמוע שהוא נח, אבל זאב הוא איש של עשיה, לא מסוגל לשבת ולנוח. מלבד עבודתו כמשגיח כשרות הוא פותח בשנת השמיטה חנות של ירקות ומוכר בה סחורה של חקלאים לא יהודיים. מעפולה, מגדל העמק ומכל האיזור מגיעים שומרי מצוות לרכוש אצלו.

עז ושמה גמחית

לזאב יש גם גמ"ח מיוחד שפעיל לאורך כל השנה וגם בשנת השמיטה, גמ"ח חלב עז לריפוי אפטות בפה אצל ילדים. לעז קוראים "גמחית" על שם השימוש שלה. מכל האיזור ואפילו מחיפה מגיעים הורים עם ילדיהם, על מנת שזאב ישקה אותם בחלב הישר מהעז. כשהם מציעים לו תשלום הוא מסרב לקחת, מעניק את השירות באהבה לילדים וללא כל תמורה.

"מצוות השמיטה היא מצווה נדירה ומיוחדת. העובדה שכרוך בה הפסד כספי מיידי הופכת אותה להיות קשה לביצוע" אומר זאב "כאחד שמקיים אותה תיכף בפעם השמינית, אני בטוח בברכה שהיא מביאה, כמו שהבטיחה התורה "וציוויתי את ברכתי לכם".

לסיום מציע זאב למי מקוראינו הרוצה לזכות לקיים את מצוות השמיטה, לרכוש שטח קטן במשק שלו על ידי שטר מכירה למשך שנת השמיטה ובכך לזכות לקיים מצוות עשה "והשביעית תשמטנה ונטשתה" בפועל.